סיכום וסיפור על המאבק האישי על הר הבית החל מ...

היום הארור ההוא...

באמצע הלילה, מצאתי את עצמי, בכותל המערבי, מתפלל לאיזה נס שיקרה לאימא שלי. הרופאים הקציבו לה 3 חודשים לכל היותר כדי להיות כאן בעולם הזה איתנו. זה היה לפני 3 שנים, הפעם זה היה יום רגיל לחלוטין עבורי, כמו כל ט' באב.

למה מה לכל הרוחות גרם לי באותו היום לקום מהכיסא הנוח במשרד, לעזוב עבודה באמצע היום ולנסוע שעתיים לירושלים ? בדרך כלל אני מגיע לירושלים בחגים בלבד, לא לבד, עם חברים, מן מסורת כזאת רבת שנים, להרגיש ציונות פעמיים שלוש בשנה. למה הפעם זה היה שונה ?

רציתי ביקור קצר וזריז, לכן חניתי הכי קרוב שיכולתי לעיר העתיקה, בהר הזיתים. עברתי בשער האריות, מצלם כמה תמונות בדרך, פניה שמאלה והנה אני כבר בכותל. בדרך כלל, אני בא לכותל כבר אחרי העלייה להר , אבל היום הייתי בטוח שלעלות להר הבית כבר איחרתי.

תפסתי מקום פנוי להישען על החומה, הסתכלתי סביב וראיתי ספר כחול בהיר בולט בין אוסף הספרים המונחים על השולחן קטן ליד. פתחתי איפשהו באמצע, והדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי הוא העמוד שמתחיל: "שער הרחמים יום ראשון". חשבתי: "לא יודע למה הכוונה, אבל ראשון לחודש אוגוסט זה היום. טוב, בסדר, אם כבר אני פה וזה בדרך חזרה לחנייה, אפשר לעבור שם בטיילת, ייקח בדיוק שנייה."

יצאתי מהכותל לכיוון היציאה, אבל אי שם באמצע, ליד שער הכניסה להר הבית עמד תייר סיני ושוטר, ואני שכבר הייתי בטוח שאת ההזדמנות לעלות להר כבר איחרתי, שאלתי את השוטר האם אפשר לעלות. השוטר ענה באנגלית, כנראה מתוך התחשבות בבחור הסיני, שכן, זאת ההזדמנות האחרונה להיום...

שער המוגרבים, והנה אנחנו בפנים, הבחור הסיני חביב מאוד, פתחנו בשיחה. שוטר אמר לו שהוא יכול להמשיך להסתובב חופשי ללא הגבלה של זמן, כי הוא תייר, אבל הוא בחר להישאר איתי ועם הקבוצה כדי לשמוע קצת אמת אודות המקום ממני באנגלית.

השוטרים מובילים אותנו במסלול הקצר, אפילו לא סיבוב, חמש דקות ואנחנו ביציאה, תמונה, מחליפים פרטים וכאן דרכינו מתפצלות. לי היה עוד שער אחד לבקר, שער הרחמים.

כשנעמדתי בפניו, חשבתי לעצמי, איזה יופי עתיק יש לנו כאן, הרבה יותר יפה מהמראות המבצרים בהם ביקרתי בארצות אחרות, אבל איזה מוזנח, הרבה יותר מוזנח מכל אתר עתיקות אחר שהיתי בו.


מצלם תמונה, מסתובב ומתחיל ללכת. עושה כמה צעדים ועוצר. רק שנייה, אומר לעצמי, תתקרב, תתעניין, תקדיש קצת מתשומת הלב שלך למקום המיוחד הזה, אולי תראה משהו יפה מעבר לגדר התיל עם שקיות הזבל והמכנס הזרוק על הקשת העליונה של השער בן מאות שנים...

חזרתי... התקרבתי... והתאכזבתי עוד יותר. כי בפינה שבין העמוד של השער לחומה הסתכלו עליי מהאדמה שלושה חורים בהיסטוריה, שלוש הכנות לקבורה מבטון אפור חפורות מתחת ליסודות של השער העתיק.

אבל מה הפלא? זה בית עלמין ישן... ואז משהו צבט לי בלב ועלתה מן תחושה של כעס. הסתכלתי על החורים וכעסתי: למה ככה? באיזה זכות?

צעד הכי הגיוני היה ללכת למשטרה ולהגיש תלונה על הפגיעה בשער העתיק. יום למחרת התייצבתי בתחנת משטרה עם הצילומים של השער הרחמים והחורים מבטון, החוקרת אמרה שזה יכול לקחת כמה ימים.

למרבה התדהמה התשובה לא איחרה להגיע יום למחרת – אין אשמה פלילית, נקודה.

הבאים שאליהם פניתי היו הארכאולוגים. בשיחות עם אנשי המדע הופתעתי לגלות כי ההרס בהר הבית, אף שבניגוד מוחלט לחוק, הוא דבר שבשגרה, זהו המצב בהר הבית, ככה נהוג פה בגלל הרגישות של המקום, בגלל הסטטוס קוו, בגלל יחסי חוץ עם ירדן, בחסות בג"ץ ומשרד ראש הממשלה. אם לסכם את כל העתירות לבג"ץ ודו"ח מבקר המדינה במשפט אחד: הר הבית הוא המזרח הפרוע והחוק בהר הבית הוא הצפצוף הקבוע. 

מתוך הרגשה שמשהו ממש לא בסדר כאן, המשכתי לבדוק ולחקור, התחברתי והייתי בקשר עם עוד אנשים שאכפת להם ואיכשהו אפילו מצאתי את עצמי ברשימת אורחים לוועדה בכנסת בעניין הר הבית.

גם כאן ההתרשמות היתה שכל ההתעסקות סביב העניין של הר הבית בכנסת אפשר לסכם ככה: הסיפור של הר הבית פשוט גדול עלינו, על כולנו, כל שינוי או תזוזה קטנה זה פחד אלוהים, לכן אם אפשר אז מתעלמים או צועקים ונועלים ישיבות, בלי החלטות ממשיות או תוקף מעשי מאחוריהם.

חוזר הביתה מאוכזב, פותח מחשב ומול העיניים כתבה נוספת על כך ששוב לא נתנו ליהודי לשתות מהמים של הר הבית, הפעם לילד בן השלוש. איזה מזל חשבתי לעצמי, אולי זה טוב שלא נתנו לו לשתות. לך תדע מה יש שם במים האלה, כדאי לברר לפני ששותים! וזה מה שעשיתי.

מתוך סקירה של מקורות הזמינים באינטרנט עולה כי ברחבת הר הבית פועלים 15 מתקני המים, בהם דרך יותר ממאתיים ברזיות שותים ומתרחצים ידיים רגליים אלפי המבקרים בהר הבית כל יום. במקורות בשפה הערבית, רשום שבחלק ממתקני המים, כולל בהעתיק ביותר, שואפים מים מבארות התת-קרקעיים של הר הבית.

אם זה נכון, אז צדקתי, טוב שלא נותנים לילד לשתות מים שעלולים להיות מזוהמים מהקבורה שליד. כמה בירורים וטלפונים, מכתבים, משרד הבריאות, משרד איכות הסביבה, רשויות ועיריית ירושלים, מהנדסים, רופאים, פקידים, הייתי מגיע גם עד לשר הבריאות, אבל אין שר כזה היום בממשלה. תיק של שר הבריאות אצל ראש הממשלה שכרגע עסוק מאוד בדברים אחרים. ואז מגיעה התשובה המאכזבת מלשכת הבריאות המחוזית ירושלים: 

כלומר על בסיס סעיף אחד בפקודת בריאות העם מימי המנדט הבריטי, התגובה הרשמית היא שהאישור שנדרש הוא רק לבית העלמין החדש, דגש על החדש. בנוסף נמסר מחברת הגיחון, ספקית המים, כי להר הבית מסופקים מים מרשת האספקה העירונית של העיר ירושלים. נקודה.

בפנייה שלי ציינתי שכמה מטרים בודדים מהקבורה, מעבר לקיר בתוך מבנה של שער הרחמים, יושבים תלמידים ומורים, ושאלתי האם לא נשקפת להם סכנה בריאותית שיכולה לחלחל עם המים של גשם, אבל לשאלה זאת לא קיבלתי התייחסות. שאלה של מספרים - מה התקן הישראלי לפעילות בתי הקברות בישראל בהקשר זה ? מרחק ממקורות המים, עומק וכו' ? אין תשובה.
 

כל האכזבות והגילויים מהביזיון הארכאולוגי, הבריאותי והממשלתי שגיליתי החל מאותו היום הארור, מובילים אותי למסקנה, שאולי עדיף כבר המנדט הבריטי מאשר החוק הישראלי. הבריטים אולי תקועים עם המלכה, אבל הפקודות והנחיות של החוק הבריטי, כמו במדינות אחרות רבות בעולם, מזמן התקדמו והתפתחו ולפיהם ולפי ההיגיון הבריא, קבורה בקרבה למים לא תתאפשר בטווח מגן שמחסה בערך את כל השטח של הר הבית, מה זה משנה בכלל אם זה חדש או לא ?

אם המים האלה מגיעים מצנרת העירונית והם טובים לשתייה – אז מי משלם עליהם בסופו של דבר ?

האם המים האלה מסופקים על חשבון משלם המיסים הירדני ולכן נעצום עיניים כשהווקף המוסלמי מחליט מי ישתה ומי לא כאילו מדובר בשטח פרטי "ירדני" ולא בהר הבית, בירושלים, בירת ישראל ?

או שאנחנו, משלמים מיסים למדינת ישראל, מהמיסים שלנו המדינה דואגת למים לשותים ומתרחצים המוסלמים בהר הבית, אבל לנו, המים האלה - אסורים על ידי הווקף מתוך שנאה וגזענות !

לפני שנמשיך לדון בשאלה של מי ההר...
של מי המים על ההר ?!

נ.ב.
סרטון עם הסברים נוספים בנושא עם פס קול ברוסית וכתוביות באנגלית, רוסית, ערבית ועברית,
הר הבית - המזרח הפרוע. פרק ב - שער התשובה:
https://youtu.be/AQokzse2fTw